תוספות על זבחים ט״ו ב:ט׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על זבחים ט״ו ע״א:י״א תוספות על זבחים ט״ו ע״ב:י״ב »

1 רש"ש על תענית פתח ↗

שם אף פרועי ראש דמחלי עבודה. הגבו"א הקשה א"כ אמאי שיירי' למחשבי' ברפ"ב דזבחים גבי הני דמחלי עבודה. ותימה דאמאי לא מקשה משתויי יין לכ"ע. ועוד דטרח למצוא מאי שייר דהאי שייר והאיכא שת"י. גם נראה דאישתמיטתיה דברי התוס' שם ד"ה זר ובמנחות ו ד"ה שקמצן:

1 רשימות שיעורים על סנהדרין פתח ↗

יש לעיין בהא דמסיקינן בגמ' "קשיא" האם הוי תיובתא או לא, ולכאורה זה תלוי במחלוקת שבין תוס' והרמב"ם בענין תנור מקדש, דתנן במשנה מנחות צה: "אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינן דוחות את השבת" ובגמ' שם איתא "אלא אי קשיא הא קשיא ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש, ואינן דוחות את השבת איפסלא בלינא" ומסקינן דקשיא. וכתבו התוס' בד"ה אלא וז"ל ותברא מי ששנה זו לא שנה זו עכ"ל. כלומר דשני הדינים שבמשנה סתרי אהדדי ועל כרחך מי ששנה זו לא שנה זו, ומבואר דלתוס' מסקנת הגמ' קשיא הוי כתיובתא. אמנם עיין ברמב"ם פ"ח מהל' תמידים ומוספים ה"ז – ה"ח וז"ל ולישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ככל המנחות. ואין עשייתן דוחה יום טוב ואין צריך לומר שבת אלא אופין אותן מערב יום טוב שנאמר הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לגבוה עכ"ל. ואליבא דהרמב"ם צ"ע קושיית הגמ' דאם אפייתן בפנים ותנור מקדש היאך אופין אותן מערב יו"ט דלמה אין נפסלין בלינה. ועכ"פ מבואר דלהרמב"ם הא דאמרינן בגמ' קשיא לא הוי תיובתא, דקפסיק לתרווייהו. ונראה דכמו כן בסוגיין נחלקו תוס' והרמב"ם האם פרועי ראש מחללין העבודה, דתוס' זבחים טו: ד"ה זר נקטו דפרועי ראש מחללין העבודה, וכקושיית הגמ'. ואילו הרמב"ם פ"א מהל' ביאת מקדש הי"ד פסק שפרועי ראש אין מחללין את העבודה. ומבואר דאע"פ דמסקינן בקושיא מ"מ פסק הרמב"ם דפרועי ראש אין מחללין את העבודה, ומבואר דהרמב"ם אזיל לשיטתו דלא אמרינן דקשיא הוי כתיובתא, וכדפסק בסוגיא דתנור מקדש.

2 מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש פתח ↗

ערל הרי הוא כבן נכר וכו'. והוא גמ' זבחים דף כ"ב ובכ"מ הקשה דלמה כתב דמחלל עבודה ולוקה כזר ונראה לפרש דלכאורה קשה דלעיל בדף ט"ז הקשה תוס' ל"ל הלכתא בערל נילף בקו"ח ותי' יען דאיכא למיפרך כה"ג אונן יוכיח וא"ל שאני אונן כה"ג דאין מוזהר גם ערל אין מוזהר ומעתה יקשה דכל זה לשיטת רש"י דכתב דערל אין לוקה אבל לרבינו דכ' דלוקה יקשה ל"ל הלכתא וקרא דיחזקאל דמחלל תיפוק לי' מקו"ח כיון דמהלכה ומקרא דיחזקאל ידעינן דמוזהר וצ"ל דאמת קמשני דמוכח מקרא דמחלל ולפי"ז י"ל לרבינו שבק קרא זה וכ' דהוה כזר להורות לנו כיון דידעינן דלקי א"כ ילפינן שפיר מקו"ח מבע"מ כמו זר דיליף בקו"ח מבע"מ כמש"כ בפ"ט מה' אלו וזה שכ' דהוה כזר: והנה יש להקשות דבתוס' זבחים דף ט"ו ובחי' רשב"א ביבמות מבואר דלמ"ד ערל כטמא ידעינן דמחלל וא"צ לזה קרא א"כ ע"כ דרבינו לית לי' דערל כטמא ובה' חגיגה פ"ב מבואר דסבירא לי' הטעם דערל כטמא וצ"ע: ועוד קשה דמדכ' רבינו דהוה לי' כזר וביאר הכ"מ דרצה למצוא סמך מתורה ויקשה דעדיפא הוה לי' למסמך מטעם דערל כטמא ואולי י"ל דרבינו סובר תרתי דהוה כזר וכטמא ונפ"מ דפסול בק"צ אף אי ליכא כהן מהול משום דהוה נמי כזר ולכן מצריך שני לימודים ומיושב בזה קו' תוס' זבחים דף ט"ו שלמה לי' תרי קראי לערל מקרא דיחזקאל וערל כטמא די"ל דנפ"מ שיהא לו דין זר שפסול לעבודה בק"צ אף אי ליכא כהן אחר רק ערל: שוב אתי לידי ספר הרדב"ז ללשונות הרמב"ם שהקשה ממנ"פ אי הוה כזר לחייב מיתה ג"כ וכ' דהכי גמירי ללקות ולא לחיוב מיתה והכי נמי משמע מקרא דלגבי מיתה כתיב והזר הקרב יומת משמע זר הידוע ולגבי מלקות כתיב וזר לא יקרב אליכם ומשמע כל זר וכן העלה בס' נר מצוה:

9 זר ואונן - הא דלא תנא בעל מום ושתויי יין ופרועי ראש משום דכתיב בהן חילול בהדיא:

10 טבול יום - אח"כ תני טמא וזו ואין צריך לומר זו קתני ומשום דאיכא תרי קראי תני תרוייהו והא דלא תני טמא ברישא דניחא ליה למיתני טמא בהדי ערל כדאשכחן בפרק הערל יבמות דף ע. ובחגיגה דף ד: ועוד איכא תנא דמרבי ליה לערל כי טמא ומיהו סוגיא דגמ' דלא כוותיה מדמצרכי ליה תרי קראי וכי תימא דאצטריך לערל בקרבן צבור דאילו טמא שרי דהא כי מרבי ר"ע לערל כי טמא היינו בזב ומצורע דמההוא קרא דריש דכתיב איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב ואותה טומאה לא הותרה בצבור:

1 רש"ש על זבחים פתח ↗

תד"ה זר. הא דלא תנא כו'. הצ"ק מחק מדבריהם פרועי ראש ע"ש. ואינו מוכרח לפי המבואר בדבריהם בסה"ע ע"ש:

1 שער המלך על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים פתח ↗

עבודת כל ט"ו בהמות אלו הקריבין ביום זה אינן אלא בכ"ג כו'. זה מבואר בהוריות פ"ג ובפ"ק דיומא ומשמע ודאי דאם כהן הדיוט שימש בעבודות הללו מחלל העבודה דאהרן וחקה כתיב ויש להסתפק למ"ד שחיטת פרו של כ"ג פסולה בזר אי חייב מיתה מי נימא אהדריה לאיסורא קמא א"ד כיון דשחיטה הותרה בזר כדנפ"ל מדכתיב ושחט סתם וה"ה שחיטת פרו במשמע כי אהדריה ה"ד לאיסור עשה דומה לההיא דנו"נ שכתבו התוס' פ"ק דביצה די"ב ע"ש ואף לכשת"ל דשחיטת פרו בזר חייב מיתה מספקא לי בכהן הדיוט ששמש אם חייב מיתה כדין זר העובד מי נימא כיון דרחמנא פסלינהו ליה"כ הרי הן בכלל והזר הקרב יומת ואהדרי' קרא לאיסור א"ד כיון דהני לאו זרים נינהו ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה ולא דמי לההיא דאמרינן גבי גוזז פסולי המוקדשים דלוקה אע"ג דלא ידעינן איסור גיזה רק מדכתיב תזבח ולא גיזה דהתם שאני דשפיר קרינן ביה לא תגוז בכור צאנך ואפי' פסולי המוקדשים במשמע ומשום הכי מוקמינן להו אאיסורא קמא משא"כ כהן הדיוט דליכא למימר דאהדריה לאיסורא קמא שהרי כתיב והזר הקרב וכהן הדיוט לאו זר הוא כלל שהרי הוא עובד בכל יום דביה"כ פסלינהו קרא דוקא וליכא אלא לאו הבא מכלל עשה וכמו כן יש להסתפק לדעת ריב"ז שכתבו התוס' ביומא דף ז' ד"ה אני דפר העל' דבר של צבור לא היה בבית ב' לפי שלא הי' שם כהן משיח כי אם מרובה בגדים ופר זה מקריבו כהן משוח ולא מרובה בגדים ומכ"ש כהן הדיוט וכמו שכן הוא דעת רש"י ג"כ פ"ק דקידושין דף ל"ו ע"ב ומשמע דס"ל דאם עבד כהן הדיוט עבודתו פסולה אי חייבים עליה מיתה או לא: וראיתי להרב פרשת דרכים בדרך מצותיך דס"ט ע"ד שנסתפק בכעין זה במאי דקיי"ל דעבודה פסולה בנשים ונפ"ל מקרא דכתיב והקטירו בני אהרן ולא בנות אהרן אם עברו בנות אהרן והקטירו אם יהיו חייבות מיתה כזר ששימש או דילמא דליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה יע"ש שהניחו בספק ומ"מ אף לכשת"ל דבנות אהרן שהקטירו חייבות מיתה אכתי איכא לספוקי דבנות אהרן שאני דכיון דלא חזו לשום עבוד' כלל הוה לי' זרים ושפיר איכא למימר דאהדריה לאיסורא קמא משא"כ בכהן הדיוט דבני עבוד' נינהו אלא דמעטינהו קרא ביום הכפורים דבפר העלם דבר איכא למימר ודאי דליכא אלא לאו הבא מכלל עשה והי' נראה להוכיח מהא דפרכינן פ"ק דקידושין הזאה דהיכא אי בפנים כהן המשיח כתיב ביה ופירש רש"י ז"ל משיח כתיב בי' למעוטי הדיוטים וכל שכן נשים והשתא אם איתא דכהן הדיוט שעבד בפר העלם דבר אינו חייב מיתה מאי קו' תימא דמש"ה אצטריך לי' לתנא למתנייה דאינם ראוים להזאה כשאר עבודות לאשמועינן דחייבים עליה מיתה דאף על גב דכהנים הדיוטים פסולים מכל מקום חיוב מיתה ליכא ומכל מקום מהא ליכא למפשט דא"ל דתלמודא הכי פריך דאם איתא דתנא חיוב מיתה אתא לאשמועינן לא הו"ל למיתני בהאי לישנא נוהגים באנשים ולא בנשים דמשמע דעיקר דינא דאינם נוהגים בנשים אתא לאשמועינן והול"ל בהדיא דחייבות מיתה ותו דאכתי איכ' למימר דסבירא לי' לתלמודא דבנות אהרן ג"כ אינן חייבות מיתה וכהצד הא' שצידד הרב פרשת דרכים ז"ל: האמנם מהא דגרסינן בפרק ד' אחין דף ל"ג ע"ב נראה שיש להוכיח בהדיא דכהן הדיוט ששימש ביוה"כ חייב מיתה דפרכינן התם זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה אי בקבלה כו' טלטול בעלמא הוא אי בהקטרה האר"י הבערה ללאו יצתה אמר ראב"י בשחיטת פרו של כ"ג וכדברי האומר שחיטת פרו פסולה כו' ופירש רש"י אי בהקטרה ר"י היכי מחייב חטאת משום שבת דקס"ד חטאת מחייב ליה ורשב"א ז"ל שם בחי' הקשה וז"ל ואיכא למידק היכי ס"ד השתא דחייב שתים חטאות קאמר דהא זר ששמש אינו מחייב חטאת דלית ביה כרת אלא מיתה בידי שמים ואיכא למימר דהיינו דהדר רב אשי מידי חייבי חטאות קתני כו' כלומר ע"כ לא קתני אלא או מלקות או איסורין ואיכא למימר נמי דקס"ד השתא דחייב ב' דקתני בברייתא האי כדיניה והאי כדיניה כלו' מלקות משום זרות וחטאת משום שבת עד דאמר ליה רב אשי דאיסורי קתני ונ"מ לקוברו בין רשעים וכן פירש הרמב"ן ז"ל עכ"ד והשתא אם איתא דשחיטת פרו של כ"ג לדברי האומר דפסולה בזר ליכא אלא איסור עשה דאהרן וחקה דכתיב בפרשה א"כ תימא על עצמך היכי מוקי לה ראב"י בשחיטת פרו של כ"ג הא אכתי תיקשי לי' דהיכי קתני חייב ב' דהיינו מלקות משום זרות הא ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה והרי במוקי לה בהקטר' דחייב עליה מלקות משום שבת ק"ל דהיכי קתני חייב דמשמע חיוב חטאת כדיני' כ"ש דקשה טפי כי מוקמינן לה בשחיטת פרו של כ"ג היכי קתני חייב משום זרות כיון דליכא אלא עשה ואף לפירוש התוס' שכתבו דמאי דפריך הא אר"י הבערה ללאו יצאת לאו היינו משום דחייב שתים משמע ליה כל אחד כדיניה אלא היינו טעמא משום דכיון דליכא אלא לאו הו"ל איסור קל על חמור ולא חייל באיסור כולל יש להוכיח ג"כ שהרי אפילו נימא דאין איסור חל על איסור מ"מ איסורא מיהא איכא ואם כן מאי ק"ל אלא ע"כ לומר דהיינו דק"ל דבשלמא אי חייב מלקות ניחא שפיר דאיכפל תנא לאשמועינן דחייב ב' דנפ"מ למלקות אמנם אי ליכא אלא איסורא בעלמא מאי נ"מ דחדית ליה רב אשי דנפקא מינה לקוברו בין רשעים וזה מבואר למעיין שם בדבריהם בד"ה מידי יע"ש והשתא אם איתא דליכא אלא איסור עשה א"כ היכי מוקי לי' רבינו בשחיטת פרו של כ"ג הא אכתי תקשי ליה למ"נ מינה כיון דליכא אלא איסור עשה גרידא וכ"כ לכשת"ל דשחיטת פרו בזר חייב מיתה וכהן הדיוט ששימש ליכא אלא איסור עשה קשה אם כן מאי פריך בגמ' א"ה מאי איריא זר אפילו כ"ה נמי ומאי קושיי' הא בכהן הדיוט כיון דליכא אלא איסור עשה מאי נפ"ל מינה וכבר היה אפשר לצדד ולומר דלפי שיטתם ז"ל כי פריך בגמרא והא אר"י הבערה ללאו יצאת היינו משום דס"ל דע"כ חייב משום שבת דקתני נ"מ למלקות או לקרבן חטאת הא לענין איסורא גרידא לא הוה פליג רבי שמעון עלה ואמר אין כאן אלא משום זרות כיון דלא נפ"ל מידי למאי איכפל ר"ש לאפלוגי עליו אמנם איסור זרות ה"נ דהוה ס"ל דחייב דקאמר מצינן למימר דאיסור גרידא הוא והא אתא לאשמועינן דאע"ג דיש בו איסור זרות חייב עליו משום שבת ועיקר רבותא אחיוב דשבת הוא דאתא לאשמועינן ולאפוקי מר"ש וחדי' לי' רב אשי דחייב דשבת אינו אלא איסורא בעלמא ונ"מ לקוברו בין רשעים. האמנם אכתי נראה שיש להוכיח שפיר דאם איתא דכהן הדיוט ששימש ביה"כ אין כאן זרות אלא איסור עשה גרידא אדמוקי לה בשחיטת פרו של כ"ג וכמ"ד שחיטת פרו פסולה והוצרך לדחוקי ולומר דמי שזר אצלו קאמר אמאי לא מוקי לה בכהן הדיוט שהקטיר בכל ט"ו בהמות הקריבין בו ביום דכיון דאיסור זרות אין בו אלא עשה גרידא ואיסור זרות יש בו לאו ומלקות הו"ל חמור על הקל וחייל עליה באיסור כולל אלא מוכח ודאי דכהן הדיוט ששימש ביה"כ חייב מיתה דמהשתא לא מצי לאוקמי בהקטרה דהו"ל קל על חמור והנראה דה"ט דכיון דרחמנא אפקיה בלשון זרות והזר הקרב יומת ולא כתיב ישראל בהדי' מי שזר אצלו לאותו עבודה קאמר ואיכא למימר שפיר אהדריה קרא לאיסורא כנ"ל ודע דמסוגי' הלזו ק"ל למ"ש התוס' ביומא דמ"ב ד"ה שחיטה משם הר"י קלצון וז"ל דמהתם ליכא למיפרך דהתם לאו משום דעבודה היא דהא פסולה אפילו בשאר כהנים אלא בכ"ג לחודיה אלא גלי רחמנא דבעינן בעלים מידי דהוי אסמיכ' דלאו עבודה היא ובעינן בעלים עכ"ל וק' טובא דא"כ היכי מוקי לה הכא בשחיטת פרו של כ"ג והיכי קתני חייב משום זרות הא כיון דלאו עבודה היא אין כאן זרות וליכא אלא איסורא בעלמא דקעבד שחיט' שלא בבעלים דומיא דסמיכה וצ"ע: ודע שהתוספות פ"ק דקדושין דל"ו ד"ה הקבלות הקשו דאמאי אצטריך קרא למעוטי בנות אהרן ת"ל דהו"ל מ"ע שהז"ג ותירצו דאצטריך קרא למעוטי למימר דמחללי עבודה ועבודתם פסולה יע"ש וק"ל לפי דעתם ז"ל דא"כ בר"פ כל הזבחים דמני הפסולים לעבודה ועבודתם פסולה אמאי לא תני נשים בהדייהו והתוס' שם ד"ה זר הקשו וז"ל הא דלא תני בע"מ ושתויי יין ופרועי ראש משום דכתיב בהו חילול בהדי' ולא ידעתי מה יענו למה דלא תני נשים בהדייהו ותו קשה דהתם בעי זר מ"ל וקאמר דבי ר"י תנא אתיא בק"ו מבע"מ מה הבעל מום שאוכל אם עבד חילל כו' ומייתי לה במה הצד ורב משרשייא מייתי לה מק"ו דיושב והשתא קשה דאמאי לא מייתי לה מק"ו דבנות אהרן דאוכלות בתרומה וחזה ושוק ומחללי עבודה ק"ו לזר ואולי דאיכא למיפרך מה לבנות אהרן שכן נתנו בסמיכה אלא דאכתי קשה דאדמייתי לה במה הצד מבע"מ וטמא מת אמאי לא מייתי לה במה הצד מבעל מום ובנות אהרן דמהשתא ליכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן לא הותרו בבמה דמשמע ודאי דנשים נמי הותרו בבמה כדרך שהותר זר בבמה וראיתי למוהרימ"ט שהקש' לדברי התוס' הללו דמנ"ל דמחללי עבודה נימא דמיעוט' דבני אהרן לא אתא אלא לומר דלא מהני ויחזור בהן ויקמוץ דאי לאו קרא הייתי אומר בדיעבד כשרה כו' ותי' דבשאר עבודות דמעכבות לא אצטריך קרא לומר שאינן כשירות בנשים אפילו בדיעבד דת"ל דאין בגדיהם עליהם וקרא כתיב והיו על אהרן ועל בניו לשרת בקדש והא דכתבו התוס' דמיירי שלבשו את הבגדים א"נ כיון שלא נצטווה לא כ"כ אלא לענין חילול עבודה כו' אבל דמקרי עבוד' פשיטא דלא מהני כלל כל שלא היתה בבגדי שרת ואשה ליתא בבגדים דבהדי' כתיב והיו על אהרן ועל בניו את"ד יע"ש וק"ל על דבריו דאם כן מאי פריך בזבחים זר מנ"ל דמיחל עבודה הא דמדמיעט רחמנא זר להקרבה כדנפ"ל מקרא דכתיב והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה ע"כ דמיחל עבודה דאי לענין שאינן כשירות בזר אפילו בדיעבד ת"ל דאין בגדיהם עליהם כדנפ"ל מה"ט לבנות אהרן וצ"ע: ודע דאע"ג דכל עבודת יוה"כ אינה כשרה אלא בכ"ג הולכת אברים לכבש אע"ג דבעיא כהן ואינה כשיר' בזר מ"מ כיון דאית בה טירחא ותנן הרגל של ימין בשמאל משום דלא מעכבה כפרה מסתברא שהי' בה פייס וכשר בכהן הדיוט כ"כ הפר"ח ז"ל בקו' מים חיים ד"ל ע"ד יע"ש ונראה דה"נ גבי פר העלם דבר של צבור לדעת ריב"א לא בעי כ"ג ובהכי ניחא מאי דקשה לכאור' לדעת ריב"א מהא דגרסינן פרק החליל דנ"ו אמתני' דתנן משמר שזמנו קבוע מקריב תמידין נו"נ ושאר קרבנות צבור ואמרינן עלה לאתויי מאי לאתויי פר העלם דבר של ציבור יע"ש הרי בהדי' דפר העלם דבר של צבור כשר לכהן הדיוט אכן כפי מ"ש יש לומר דמקריב דקתני כל א' בראוי להם דגבי תמידין נו"נ בראוי להם קבלה והולכה וכיוצא ופר העלם דבר בראוי להם דהיינו הולכת אברים לכבש והולכת אברים לכבש קרי ליה תנא לשון קריבה כדתנן איל קרב באחד עשר כו' כנ"ל: מעשה חושב שפג והתוס' שם ד"ה זר הקשו וז"ל הא דלא תני בעלי מומין ושתויי יין ופרועי ראש כו'. ולא ידעתי מה יענו למה דלא תני נשים בהדייהו כו'. לק"מ די"ל דכיון דתנן לקמן בריש פ"ג כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים כו' אלמא דנשים בכלל הפסולים שבריש פ"ב נינהו דהא עלייהו קאי התנא בריש פ"ג והרי נתן טעם שם דלמה שחיטת פסולים כשרה משום דאפי' שחיטת נשים נמי כשרה וע"ש: שפד דמשמע ודאי דנשים נמי הותרו בבמה כדרך שהותר זר בבמה כו'. תמהני דמה ענין שמיטה אצל הר סיני שהרי מ"ע של הקרבת קרבנות הוי מ"ע שהזמן גרמא דהא ביום צותו כתיב וא"כ הא נשים לא שייכי בעשה זו וכיון דכתיב וזרק הכהן את הדם על המזבח וילפינן מזה דמזבח צריך כהן ולא במה נמצא דדוקא זר מותר בהקרבת קרבנות בבמה משא"כ נשים דהא מ"ע שהז"ג היא וי"ל דלא הותרו בבמות ואפי' למ"ד דנשים סומכות רשות נמי צ"ע אם עבודתן כשרה לחייב נמי על קרבן שהקריבו משום איסור פיגול נותר וטמא. ואין לומר דכיון דלא קא חשיב במתניתין דשלהי מסכת זבחים דלענין נשים שווין בזה ובזה מכלל דנשים הותרו בבמה דז"א משום דא"כ יקשה נמי בהא דמספקא לי' להש"ס בריש פ"ב דזבחים אי אונן כשר בבמה דאמאי לא פשיט דכשר מדלא תני נמי במתניתין הנ"ל דלענין אונן שוין בזה ובזה מכלל דאונן כשר בבמה. ובאמת קשה לכאורה אמאי לא פשיט שם בש"ס הנ"ל מדלא קחשיב במתניתין הנ"ל אונן נמי בהדי פגול נותר וטמא ש"מ דאונן כשר בבמה בשלמא למאי דפי' רש"י שם דהאי טמא היינו בשר טמא שפיר י"ל דלא תני התם אלא איסור קרבן ולא איסור מקריב אבל להרמב"ם ז"ל דס"ל דהטמא פירושו שטמא המקריב קשה טובא: וצ"ל דמש"ה מספקא לי' להש"ס שם אי אונן כשר בבמה משום די"ל דלענין מה שבזה ובזה שוים תני ושייר כמו דלא ילפינן מרישא דאונן פסול בבמה מדלא קחשיב אונן להיתרא בהדי אין בין כו' משום דאיכא למימר דתני ושייר וכמו דשייר יושב דכשר בבמה כמ"ש התוס' בדף ט"ז ע"א בד"ה הג"ה כו' וא"כ ה"נ י"ל דבסיפא שייר נשים לאיסורא ומש"ה איכא למימר נמי דבאמת אונן ג"כ פסול בבמה והא דלא קחשיב שם בסיפא דמתניתין הנ"ל דלענין אונן שוים בזה ובזה משום דשיירי' לאונן כמו דשייר נשים וא"כ הרי אדרבה מוכח מזה דנשים לא הותרו בבמה. אלא דאכתי יש לפקפק בזה שהרי אפי' אי נימא דנשים לא הותרו בבמה מ"מ הרי זה לא חשיב שיור כיון דהתנא לא קחשיב להו נמי לנשים אפי' בין הפסולים בבית עולמים ברפ"ב דזבחים וכנ"ל. והנה לפום ריהטא פשיטא לי דלענין לילה שוים בזה ובזה כיון דביום צותו כתיב ובהכי ניחא הא דנקט התנא בלישני' אבל הזמן הנותר והטמא שוים בזה ובזה ולא נקט הכא כשגרת לישני' בכל מקום דהיינו פגול נותר וטמא ביחד לפירש"י דהאי טמא לענין אכילה מיירי עיין מ"ש מו"ז בתיו"ט שלהי זבחים בד"ה והטמא די"ל דהתנא בא לומר דלענין זמן הקרבה דהיינו ביום דוקא נמי שוים בזה ובזה ומש"ה נקיט זמן למכלל ג"כ בפגול התלוי בזמן את זמן ההקרבה בבמה שהוא נמי ביום ולא בלילה. אבל מ"מ מה שכתבתי לעיל דמש"ה הוי הקרבה מ"ע שהז"ג ואינה כשרה בנשים משום דכתיב ביום צותו יש להשיב על זה שהרי גבי שחיטה נמי כתיב ביום זבחכם דמקרא זה ילפינן דשחיטה מצותה ביום ואפ"ה שחיטה כשרה בנשים ואפי' בבית עולמים ועי' מ"ש התוס' במגלה דהא דשחיטת קדשים אינו אלא ביום דילפינן מקרא דביום זבחכם משום דמביום צותו לא ידעינן שחיטה כיון דלאו עבודה היא דהא כשרה בזר וא"כ מה"ט הא י"ל נמי דנשים ג"כ כשרות להקריב בבמה. ודוק:

« תוספות על זבחים ט״ו ע״א:י״א תוספות על זבחים ט״ו ע״ב:י״ב »